אפוקליפסת 2019

לחשוב יכולתי כי דווקא מפלגת הגנרלים הנוצצת שנולדה לנו בהרכב של רמטכ''לים עתורי סמלים היא הפתרון למדינה המורכבת ביותר בעולם. 

כשהמרצחים האיראניים מצחצחים חרבות וכשארגון חיזבללה מדושן בטילים קטלניים המאיימים על כל פינה במדינה, הייתי סובר שהנה, הנה העת הגיעה- מפלגת גנרלים שופעי יכולות ביטחוניות שחרפו את נפשם על אדמת האויב, וודאי שיוכלו הם לשלוף ממגירותיהם תכניות אסטרטגיה שישמרו על מצבה ויחזקו את המדינה. למרות הכל, הסקת המסקנות- ברורה. 

רוב הגנרלים ומי שפיארו את הרקורד הציבורי שלהם בסימני צבא מלכותיים המעידים על יכולות גבוהות, על אומץ, קור רוח ועוז הם דווקא אלו שהנחיתו על החברה הישראלית את האסונות הקשים ביותר שייחרטו לחברה הישראלית כולה כפצעים שלא יגלידו. ומבלי לפגוע בזכויותיהם הציבוריות, הם כן היו חיילים מצוינים ורמי מעלה, כאלו שעברו את הליך המסננת הקשה בצבא שמתוכה יצאו הטובים ביותר כמועמדים לרמטכ''לות, אך כאשר המגפיים הצבאיות נכנסו לתחומים המדיניים- ביטחוניים, הם השחירו את המצב ובמקרים הקשים היה המצב בלתי הפיך.

יצחק רבין, מנהיג צבאי מטורף, כזה שהצעיד את חיילנו בגאון על אדמת הכותל הר הבית וחוצות ירושלים, ולתיאור חבריו ש ''בדמו זרם כדורי הרובה'' הוליך את ישראל להסכם מטורלל וחסר אחריות, לא ברור ממה הוא נבע, שנתן מאות טונות של נשק למחבלים, מסר שטחים עצומים לפלסטינים בצורה עיוורת, ידיו ההרסניות שלחצו בחום את ידו של עראפת גרמו להקמת מאורות וקיני טרור בכל פינה מסביב לערי ישראל- הסכמי אוסלו הביאו אותנו למצב 'אל חזור' קשה מתמיד ומרכב מאוד, אשר וודאי אמור להטריד אפילו את אחרוני מעריציו של רבין.

ולב מי לא יזכור    את פיצוצי האוטובוסים המלאים בנשים ובתינוקות שנשרפו בעודם חיים במרכז ירושליים המסעדות שהפכו למכת דמים ובתי ישראל שרעדו מאימת מבקשי הדם הערבים וזאת מתוך מהלכיו של הרמטכ''ל האסרטיבי, הנחוש האמיץ והנועז, אהוד ברק שבהחלטות מדיניות נוראיות בהסכמי קמפ דיוויד הכושלים- הפכו את רחובות ישראל לנהר דם. פיגועי שנות ה2000 שזכורים כתמונת אימה המזכירה סרט אפוקליפטי בדוי שוודאי אין לו ולמציאות דמיון, נורא לחשוב שמדינה שניצחה חמישה צבאות בששה ימים יכולה להזיק לעצמה בקנה מידה כזה. 

אריק שרון היה גדול בביטחון, לחם בגבורה מול האויב ובשדותיו, על ראשו הונחו זרי ניצחון רבים, גם על מבצעים שכיום אין לנו מידע עליהם- ביצע מהלך שקרע את העם, ושינה את השיח הפנים ישראלי- ההתנתקות. הכאב העמוק ביותר בחיי האומה המתחדשת, פוטש אנטי- דמוקרטי שהובל מלשכתו של גנרל מתמיד ואיש חרב מוביל, מהלך שאת פצעיו אנו מלקקים כבר כמעט 15 שנה בהתקפות קשות על הדרום ובחיזוק הטרור האיסלאמי- דעא''שי בעזה, ובקרוב- גם ביו''ש. 

רבים מבקרים בחריפות את בנימין נתניהו על כך שבמשך עשור הוא לא הציג שום תכנית מדינית שתביא סוף סוף קץ לסכסוך עם הפלסטיניים, אולי לביקורת יש טעם, אך מעדיף אני את המשך המצב הקיים מאשר עוד תכנית הרסנית סטייל אוסלו \התנתקות\ קמפ דיוויד, ילמדונו הזקנים שבחבורה כי כל הסכמי השלום שעומדים במשך עשרות שנים הם עם מדינות האויב הגדולות שנכנעו לאחר מכה קשה שקיבלו בששת הימים או בשאר המלחמות, וכל ההסכמים שלא קוימו ורק החמירו את המצב- נעשו על ידי מהלכים חסרי אחריות ובחוסר עוצמה ביטחונית ומדינית  נסו להבדיל בין הסכמי השלום עם ירדן ומצריים לבין אוסלו וההתנתקות, מה הביא שלום מיוחל

על מהלכיו של בנימין נתניהו יש התומכים ויש החולקים, מה שבטוח- אין נרצחים. ובכל זאת, אין אזרחי המדינה אמורים בפעם הרביעית להתנסות ולקבל בפרצוף מהלך מדיני שימנע את הנסיעה החופשית שלנו באוטובוסים בירושלים.  בכל המקרים שהובאו בנ''ל עדים אנו לגנרלים בכירים ומוערכים שהוליכו אותנו לזירות הרסניות שקיפחו את חייהם של נשים, ילדים ואלפי אזרחים. בעוד שבכל מהלך ומהלך- אוסלו של רבין, קמפ דיוויד של ברק, וההתנתקות של שרון מי שעמד מנגד הוא בנימין נתניהו- הוא זה שיצא לרחובות כדי לעצור את המהלכים ההרסניים הללו. כן, קשה לומר זאת, אך אזהרותיו של נתניהו אכן מומשו ואכן ישראל הפכה לנהר דם כפי שהזהיר.

ומה החריב כל פינה שקטה . נתניהו מנהל קרב עיקש, יש שיאמרו אף מסית, ובצדק- בפעם הראשונה ניצבת למולו מפלגה מטושטשת ומעומעמת ששום דבר לא ברור אצלה חוץ מסתירות אידיאולוגיות בין חבריה שעלולה גם היא, כמו כל הגנרלים להביא קץ לעתיד הבטוח שלנו במדינה. אותה מפלגה מתעטרת בסימני צבא ועוצמה ואכן הסיסמא 'אין ימין ושמאל' היא תקדים מאתגר למחנה הימין.                                                                                                                      צו השעה- מחל.

 

האמת על השחיתות

העיסוק המרגיז בשאלה על סיגרים ושמפניות או על סיקור אוהד בערוצי תקשורת, דורש העלאה לדיון בסוגיה זו.

כשם שלא הייתי מעוניין במדינה שיודעת להעביר על סדר יומה פרשיות שחיתות בנוגע לבנימין נתניהו כך לא הייתי מעוניין שפרשיות שחיתות חמורות ביותר, הקשורות לעסקאות במאות מיליונים, ששמם של עזר וויצמן, שמעון פרס ואהוד ברק נקשר שם, שיישכחו ויהוו נוסטלגיה בפרשות שחיתות שלא נעשו בהם כלום.

שלי יחימוביץ, כמגישת טלוויזיה הייתה מקבלת 90,000 ש''ח  בעסקאות מפוקפקות,                                     

בוז'י הרצוג, נחשד בפרשיית מעטפות כסף נפוחות בעבירת שוחד- הוא שתק, והתיק נגנז                          

אבי גבאי, כמנכ''ל בזק קיבל לכיסו לא פחות מ 52 מליון שקל(!) בעת שהתפטר מתפקידו,                      אהוד ברק גייס סכומים בהיקף של מיליונים למפלגתו, והחקירה נגנזה מ ''חוסר ראיות''                        

( כאשר הפרקליטות טענה כי זה מתנה ל''עברינות'')                                                                        

 יונית לוי מרוויחה כיום, 90,000 שקלים בחודש, 
יעקב אילון 114,000 שקל בחודש                                         
שמעון פרס הקים את האימפריה המשפחתית שלו ''מרכז פרס לשלום'' כאשר איש אינו יודע לשם מה קמה המכונה הזו שמגלגלת  עשרות מיליונים בשנה,                                                                      

כל אלה, אנשי שמאל,                                                                                                      

  הרגישות שמפנה המשטרה כלפי הוצאות הגינה של ראש הממשלה, הנרות של אשת נתניהו, הוצאות הכביסה, המאכלים, הגלידה , ושאר הדברים שנגעל אני מלהתעסק בהם, נדרשת גם לשאר תיקי שחיתות חמורים ביותר שאחד אינו חוקר אותם ומדבר עליהם.                                                

אין אני אומר שלחקור את בנימין נתניהו בחשד לשחיתות זה אבסורד, ההפך הוא הנכון, תחקרו את בנימין נתניהו, אולם, נמאס מלראות את ההבדלים הברורים בין חשדות נגד נתניהו                       

(שמדברים על סיקור אוהד ושמפניות) לבין חשדות חמורים בהרבה.                                                         

על מה אנו מדברים, על בקבוקי וויסקי, סיגרים וסיקור אוהד, האם בפרשות אלו דיברו על מעטפות כסף סטייל אולמרט- טלנסקי,  על עטי זהב? שהרי דברים כה זוטרים, יכולים להיות שחיתות, אך העיסוק האובססיבי במטבח של משפחת נתניהו, בשיחות אישיות שהיה לנתניהו עם אחרים, הופכים את החברה הישראלית לחפרנית, חצופה, כזו שמסתכלת ללא בושה בצלחתו של השכן.                                                                                                                

זהו נגיף מסוכן ששולט בכולנו בשנים האחרונות, אם רצון רשויות האכיפה היה לחקור את האמת, יכול זה היה להתבצע בצינעה ובשקט- עד להשלמת החקירה, מול הרצון לצדק ולטוהר המידות יש גם ממד אנושי האמור להיות חלק מתרכיביה הבריאים של החברה.                                 

לצערי, בפרשיות נתניהו קמצנו אגרופים, פרסמנו הקלטות מביכות של אשת נתניהו, ירדנו לפסים אישיים החורגים בוודאי מזכותו של נתניהו כראש ממשלה, כאזרח וכבן אדם.                          

ננסה לדמיין לעצמנו אילו היו תולים אותנו, בשעת חקירה, בכיכר העיר, כמה זה לא נעים... וכמה בושה זה להתייחס באופן כזה לראש ממשלה, שבכל זאת, הקדיש את חייו למען התושבים כאן, כיתת את רגליו במדינות ועמד כאיתן מול איומה הנוראיים של איראן.                     

אולי כן יש מקום לחקירה, ואולי לא, אני מדבר על השאלה, שכאשר הננו עוסקים בפרשיות ראש הממשלה האם מטרתנו היא הורדת השחיתות מפסי השלטון ולמחות באם אכן היא נעשתה, או לקחת את חקירת נתניהו כעילה להתקפה מרושעת וזדוני, פוגעת ומקוממת ההופכת את מנות הגלידה שאכל נתניהו לשיחת היום. ואז כולנו יורדים לרמה נמוכה וחסרת טעם, לניסוח זול וירוד, להשתלחות פרועה וחסרת רסן בדברים שאינם קשורים לנו.

ולבסוף יתברר לכולנו שכולנו טעינו טעות מרה בכך שלא מיצינו את כוחותינו שחילצנו נגד נתניהו לעניי הארץ, לבעיות חברתיות, ולאחדות העם.

על הנוער החרדי

הנוער המתמודד

מספרים על אדם אחד שבא לפני רבו בבקשה ובתחינה, '' תעשה אותי כהן'' , עמד הרב משתומם, לא מבין את השאלה ופישרה- 

 '' אי אפשר להפוך אדם פתאום לכהן'' האיש לא הקשיב והמשיך בהפצרותיו ''אשלם לך כל הון שבעולם'' אך הרב הדף אותו ואמר ''זה לא תלוי בי, זה תלוי באלוקים''   ''לא אצא מהחדר אם אני לא הופך לכהן''!  התריע האיש , לאחר מספר דקות שאל הרב את האיש ''למה כל כך חשוב לך להיות כהן''? ענה לו האיש בתום לב ''אבא שלי כהן, סבא שלי היה כהן, גם אני רוצה להיות כהן''....

מעשה זה מבטא את אחת הבעיות הקשות שמתמודד איתם הנוער, והוא- הכרה ביכולות ובכלים העצמיים.  אותו אדם, כהן גמור הוא, אך הוא לא יודע זאת....

סובבו את נושא הנוער המתמודד אנשי חינוך רבים וטובים, טענות רבות נשמעו, חלקם תולים את הבעיות בהפרעות קשב חלקם מסבים את הבעיות להפרעות קשב או אי לקיחת ריטלין , הטכנולוגיה ההרסנית או בדברים אחרים, אין ספק, וודאי שהכל נכון. אך לפני הכל, לפני שתולים את הבעיות בדברים מעין אלו, קיים נושא מהותי בהרבה והוא ההכרה ביכולות העצמיות.                                                                       

בתקופה הנוכחית, ההכרה בחסרונות גוברת על ההכרה במעלות מה שמפיל את כל האמביציה מהנערים להצליח  ומכאן גם הפתח לבעיות.                                                     ננסה לדמיין מה היה מתרחש לו היו מגישים למנתח לב תרגיל מסובך בענייני הנדסת מעליות,                                                                                                             

לפתור- ובמהירות.  כיצד הרופא שעיסוקיו סובבים את ענין גוף האדם יידע לפרוך תרגילים מסובכים בגיאומטריה?!  כך יכול להרגיש נער שרוצה מעוניין ועמֵל כדי להבין- והוא לא מצליח כי הוא לא יודע כיצד להתמודד עם זה. נערים רבים עלולים למצוא את עצמם במצבים של ייאוש וביטול מעשה רק כי מעולם לא הכירו את עצמם ואת היכולות הטמונות בהם. החוסר רצון להתקדם נבע רק כי הנער הבין שאין לו את הכלים להתקדם.

הנוער החרדי

אם נגדיל את הבעיה בזום יותר מודגש- הנער החרדי.  מוישי, בחור ישיבה טהור, ישיבה קטנה, קם מוקדם בבוקר ממיטתו ברוח טובה ובנפש חפצה. 

אם אתמול לא היה מושלם במיוחד ''היום'' אמר מוישי לעצמו, ''אשקיע בכל הכח בשיעור'' מוישי נכנס לישיבה ומתפלל את תפילת השחרית בדבקות בבקשה ובתחינה שמפרשי הגמרא וחומר השיעור יהיו לו בהירים וברורים. לאחר ארוחת הבוקר נכנס מוישי יחד עם כל חבריו אל השיעור. במהלך השיעור, הר''מ הודיע על המבחן הצפוי להתקיים לאחר השיעור. מוישי, יושב בדאגה, לא יודע כיצד למלא את התשובות על השאלות '' כבר 3 מבחנים רצוף- אכזבתי'' אמר מוישי לעצמו, כמות המפרשים שהכניס הר''מ בשיעור הייתה עצומה. יחד, הקיף הרב בצורה מעמיקה וכבדה את כל נושא ברי ושמא, נספח לראיות סתירות קושיות ותירוצים. הר''מ דן בהוויות אביי ורבא בלהט פנימי ובהרגשה עילאית, ומוישי, יושב ומאמץ את כורי מחשבתו, חורש את הסיכומים, מחפש את המילים שברש''י ותוספות אך הפאזל על כל חלקיקיו הקטנטנים פוזר למוישי בראש, הכל היה נראה לו כערפל אפרפר ובלתי ניתן להגדרה, כל החברים מעמיקים בדברי המפרשים, ומוישי, שיושב ועומל מנסה ומנסה, מלקה את עצמו בדברים חמורים ''אתה דפוק ולא יכול'' אומר מוישי לעצמו '' רק אתה לא מבין'' ''רק לך קשה ללמוד גמרא'' ''רק אתה לא תצא הרב אלישיב''  מוישי רואה את מאמציו בתוהו, אין פרי לעמלו. 

וגם בעת המבחן, הכשלון נצבע בצבע שחור ומאיים ומצב רוחו צנח לשפל.

ריטב''א רשב''א, מחנה אפריים, תוספות רי''ד, האור אלחנן, ובעל הקצות- כל השמות הללו, של מפרשי הגמרא גרמו לו לסבל נפשי, הכל התערבב והתבלגן, הכל לא מסודר.                                                                                                                 בשעה 5:00 אחר הצהריים, בחורי הישיבה התכנסו לשיחתו הקבועה של ראש הישיבה. 

דפיקה עוצמתית נשמעה בהיכל בית המדרש והדממה שלטה באוויר.   ''בחורים יקרים'' פתח ראש הישיבה את שיחתו, ובפנים זועפות וחמורות סֶבֶר החל הוא את משאו,                             ''אני סומך על כל אחד ואחד מכם שיושב פה שהוא מקיים את מאמרו של בן בג בג בפרקי אבות, שאת התורה צריך להפוך ולהפוך – עד שמבינים ויודעים את הגמרא''!!! והחל הוא מקריא ציטוטים נרחבים מכל חלקי התורה, מספרי המוסר ומראי מקומות

זועק ראש הישיבה, ''בחור שלא יודע לפחות 80% מהשיעור שלומדים, חייב לנענע את עצמו''    

מי שיושב רגל על רגל בסוף יהיה מוֹכר בשוק מחנה יהודה, במקרה הטוב''  ''הרי לא ייתכן שישבו פה בחורים בישיבה שלומדים בה תורה, ישיבה שעובדת על הספקים- וכמו עציצים לא ילמדו כלום'' 

איך אני יודע מי לא לומד?-  מי שלא יודע 80% מהשיעור!''  ליבו של מוישי הלם בעוצמה, הוא הרגיש כאילו כל מילה שנאמרה מפיו של ראש הישיבה, מכוונת איליו ורק איליו, כאילו המילים הקשות הם סכיני להב מחודדות המבקשות אותו, ומוישי הלקה את עצמו בדברי מוסר והאמין בכל ליבו שאין לו את הכלים הדרושים בכדי להבין את הגמרא הסבוכה.

מי שנכנס אל הסיפור, מגלה אסון. על כל המשתמע מכך. שהרי אין מדובר במערכת הלימודים האוניברסאלית הכללית הרגילה, מדובר בישיבות קדושות, בהם לומדים רק תורה,  ברגל אחת מדגישה מערכת החינוך החרדית את חשיבות לימוד התורה, קיומה וערכיה,  וברגל האחרת יורים חיצים לעבר התלמידים.

  היה מן המצופה לחשוב שכאשר מדובר בבחורים שכל מטרתם היא להעשיר את העולם הרוחני שבהם, בבחורים שלוקחים את כל ארגז הכלים שיש להם ומסבים אותו בשביל לימוד התורה. 

  אין מקום למצליחים ולא מצליחים. שהרי עצם העובדה שיושבים בחורים ועוטפים את עצמם אך ורק במטרה ללמוד תורה- אין זה מובן מאיליו. לא שייך להעביר ביקורת לתלמיד אם הוא ניסה להבין ולא הבין. כי מדובר בלימוד תורה, שהוא הרבה מעבר לכל לימוד אחר. 

ההערכה העצמית של כאלו בחורים, שיושבים ולומדים תורה 10 שעות ביום, הייתה אמורה לשרות בגבהים, ההלקאה העצמית לא אמורה להיות אצל בחורים שיושבים ולומדים בכל היום תורה, 

 בפרט בסיפור כמו של מוישי, שיושב עמל ומנסה להבין את הלימוד.

מערכת החינוך החרדית חייבת להתכנס בתוכה ולהבין שבחור שיושב ולומד תורה כל היום ראוי להערכה בין אם יצליח ובין אם לא- כי ההערכה העצמית היא ורק היא המפתח להצלחה.                             

איזון הנכון והנצרך שבין דת למדינה - ( אשמח לתגובות הארות והערות)

כיצד ניתן לשלב את כל המגוונים בחברה הישראלית? 

דת ומדינה-

שני הנושאים הכה נפיצים כאשר הם יחדיו- דת ומדינה. 

  נתחיל בהגדרות- בעבר, כיוון שהרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית תפסו את עצמם כדתיים או לפחות מאמינים אז העירוב בין דת ובין לאום היה ברור מאיליו. אך כיום, כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית אינם נתפסים בתודעה העצמית שלהם כדתיים (מבחינה הלכתית) אך מצד שני ברור לגמרי שהם חלק מהלאום היהודי ללא כל פקפוק- מכאן החלה הבעיה, השינוי שנוצר ב 200 שנה האחרונות גרם למחלוקות קשות מאד. כיום יש הבדל גדול בין השתייכות לאומה היהודית לבין החלק הדתי שבעם. והמתח הזה מפרנס את המחלוקות שלנו עוד לפני קום המדינה, בוודאי ברגע שהתחלנו לאמץ חוקים שחלים על כל האוכלוסייה, שבעצם אותם חוקים באים ממניעים דתיים, ומכאן המתח בין ענייני הדת למול המדינה.                                                                                                     

ואסביר- הדת היא חלק משמעותי ומהותי מאד בחיים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים. הרצון לקיים את ציוויי הדת לא מסתכם במובן הטכני של שמירת המצוות, אלא אחראי לכל המהלכים החברתיים והאישיים בכל צעד ושעל שאדם יעשה. לא דומה (לצורך העניין(: שמחה משפחתית של אדם שאינו שומר תורה ומצוות לאדם שכן שומר. החיים שונים בכל המובנים אשר אדם ייתקל בהם במהלך חייו. זה בפן האישי של הדבר. השאלה, איפה הדת נתפסת במרחב הציבורי ומה המוסד שרלוונטי לעניין.  הרי ברור שככל שישנה חקיקה דתית שחלה על כולם באמצעות הממסד כחקיקה שניתן לאכוף אותה בבתי המשפט- כי זה חוק. 

 היו שיגידו שהמוסד הישראלי האחראי על הביטוי וייצוג הדת בישראל הוא כמובן הרבנות הראשית לישראל מיסודו של הרב קוק- אך פעילותו של מוסד הרבנות היא מסתכמת רק במובן הפורמאלי של העניין – בשורה התחתונה, טכנית- מעטים מאוד היהודים בין חרדים בין דתיים ובין חילונים שרואים במוסד הזה מיצג אותנטי לחיים רוחניים. ומעבר לפרקטיקות שקורות במרחב הישראלי, יש גם מובן מהותי שיושב על המקורות שנאמרו לעיל שעל פיהן לא ניתן לשלב גם כתר מלכות וגם כתר כהונה בבת אחת. ב DNAהיהודי שני הכתרים לא יכלו לשבת בנוח ביחד, גם במקרא אנו עדים בין משפט המלך לבין משפט הזקנים, גם בתקופת המשנה והתלמוד- מצד אחד יש נשיאות ומצד שני סנהדרין, גם בבבל- יש ראשות גולה וראשות ישיבה, וגם בגלות יש את שלטון הקהל ומולו את דין המלכות - 

 בכל אלו המלכות מתפקדת על פי שני ענפים- ענף שלטוני וענף רוחני ואלו מזינים זה את זה.              

2

בישראל של היום, הענף השלטוני לא רואה את עצמו כבעל אחריות להיבטים הדתיים והרוחניים, ומצד שני צריך לזכור שבכל הדורות הענף השלטוני פעל מתוך השקפת עולם או מתוך מניעים דתיים ומאמינים. כלומר, גם המלך היה שותף לתפיסת העולם והעקרונות של בני עמו- מה שאין כן היום. 

  רוחניות במובן הדתי חייבת לבוא מתוך השקפת עולם אישית. בישראל כיום אין לנו מנהיגות כלל רוחנית- מנהיגותית. אמנם, יש לנו קמצוץ קטן של מקורות השראה היכולים להשפיע במובן הדתי כמו הרבנות, סופר נערץ, או מוסד הנשיאות- כלומר, על ידי גופים מסוימים שגוררים אחריהם עיניים ששופטות אותם לחיוב. אך בעידן הפוסט- מודרני ''מקורות השראה'' אינם משפעים עד כדי כך בהבנה על החיים.

המילה דת כוללת בתוכה קבוצות שונות לגמרי, כל אחת  שונה מחברתה. אין מלך דתי בישראל בכל המובנים, הדת מחולקת כפסיפס עם חלקים מזעריים, עדות וסגנונות ותתי סגנונות- אי אפשר להעלותם על הכתב- אך צריך לדעת שכל חברה בציבור שומר הדת, מלאה בניואנסים היוצאים מבית היוצר שלה, כל אחת מעוניינת להדגיש את עצמה על פני האחרות, לכל קבוצה יש מנהיג אינדיבידואלי משלה שמצעיד את דרכי המאמינים בו על פי מחשבות מכמני ראשו גם הלבוש השחור שיכול להיראות דומה זה לרעהו, מותאם כל אחד על פי המנהג שנקבע בקבוצתו...    יכול להיות שתקופה זו מנביטה את הדור העתידי של הנהגה דתית אחת ולכולם. (כמובן מבלי לפגוע במנהגים של כל עדה) לו יהי. 

 חילוני אחד ניגש אלי, כאשר נסעתי ברכבת, ושאל אותי בתמיהה ''למה אני אמור להאמין בתורה''??? אנוכי, בחור צעיר, ניסיתי לנסח לעצמי בראש תשובה, והוא כבר הספיק להסביר לי את שאלתו  אומר החילוני, ''אם אני רוצה להתחיל לשמור דת, אני הולך לרב מסוים והוא מסביר לי בנושא מסוים בצורה מסוימת כיצד לנהוג במקרה פלוני, ''אחר כך'' אומר החילוני, אני ניגש לרב אחר ואני מסביר לו את שאלתי, הוא חושב ועונה לי תשובה שונה לגמרי'' אני ממשיך לרבנים נוספים וכל רב אומר לי כיוון מחשבה שונה משל האחר'' יש תורה אחת, טוען החילוני, למה היא מחולקת לכל כך הרבה פלגים???'' השאלה של החילוני אמנם לא צודקת, משום שלאורך כל הדורות נחלקו גדולי התורה בכל נושא. רק מה, יש מקום למשהו יותר מאחד, מבחינה דתית, משום שהמצב הנוכחי מאד מבלבל- הדת פורחת בישראל, המורשת נמצאת בגבהים של כל השנים- אך אין מנהיג אופציאלי שאוסף אחריו את כל הקרעים ומדביק את כולם למקשה אחת.

החקיקה השלטונית בנושאי דת                                                                                                                            

כן צריך להתייחס לנושא של החקיקה השלטונית בנושאי דת. ויש כאלו שביצר הרע יקראו לזה ''כפיה דתית'' ואסביר:                                                                                                                                     בעבר, חכ''ים דתיים היו קמים בבוקר כשבידם מונחות הצעות חוק בנושאי דת רבים- אך הם היו נרתעים מאד מלהציגם מעל דוכן הכנסת- בשל הנפיצות.                                                                      

כיום, חכ''ים, ודווקא מהמפלגות החילוניות, שחטו את ייצרם והורידו את הפרובוקציות בנושאי הדת (להבדיל משנות האלף הקודמת) והפוך, חכ''ים חרדים רבים רואים סימנים לכיוון הפוך, אם בעבר האחרונים היו דואגים לאינטרסים שלהם, של הציבור החרדי עצמו ולא מתחשבים במרחב הציבורי, הרי שכיום יש פריצה של החכ''ים החרדים למרחב הציבורי- בעיקר בסוגיות הקשורות למעמד האשה ולשבת. ודבר זה, לדעתי, רק נפריע באופן מעשי לדת להשפיע על הציבוריות הישראלית. האיזון הנכון הוא לא להפריד בין הדת למדינה- אלא להכיר בשני הצדדים כצדדי ערך וחשובים לא פחות האחד מרעהו.  כאשר שומעים וויכוח בין הדובר החילוני לחרדי לדוגמא, שירות צבאי.  עלינו לרענן את ההבחנה האריסטוטלית הישנה בין סיבה תכליתית לסיבה פועלת. השירות בצבא הוא סיבה פועלת של קיומנו כאן, לימוד התורה הוא סיבה תכליתית שלו.                                                                                             

במבט לאחור ניתן לתאר את אבותינו המייסדים בשנות קום המדינה כקבצן סיני שהיה רעב ונעדר כל שכאשר קיבל מעובר אורח פרוטה הלך וקנה כיכר לחם ופרח אחד. הלחם שנתן לו אפשרות לחיות, והפרח שיהיה לו בשביל מה לחיות- אבותינו מייסדי המדינה נחלקו בתפקידים. החילוניים נטלו על עצמם את הדאגה לסיבה הפועלת את קיומנו בארץ ואילו החרדים ובני הישיבות הקדישו את הסיבה התכליתית של הקיום היהודי בארצו.

3

מכיוון שאין לנו מנהיג, הקרעים החלו והמתחים כך יוצרו. כפי ששבעים שנות קיומה של המדינה הן תעודת כבוד מעוררת הערצה לחילונים בכל הנוגע לסיבות הפועלות, באותה מידה הם תעודת כבוד לחרדים בהקמת עולם התורה בארצנו. עם זאת, חשוב להדגיש שלעולם לא נמנע מחילוני ללמוד תורה או מחרדי להתגייס לצה''ל. מה שכל נער- חרדי או חילוני- יחליט זוהי החלטה אישית שלו עצמו                  יש פה וויכוח בין מרכיב יהודי למרכיב דמוקרטי, ולמעשה עלינו לדאוג שלא תבוא שחיקה הדדית בין החילונים לדתיים. ולכן, מה שיוצא לנו מהמקורות- הדת לא יכולה להתערב במדינה (כסיפור החשמונאים) והמדינה לא יכולה להתערב בדת (כסיפור עוזיה המלך)

(בבלוג מפורסם מאמר נוסף שלי על דת ומדינה מהמקורות- שווה לעיין)

יואל צור.