איזון הנכון והנצרך שבין דת למדינה - ( אשמח לתגובות הארות והערות)

כיצד ניתן לשלב את כל המגוונים בחברה הישראלית? 

דת ומדינה-

שני הנושאים הכה נפיצים כאשר הם יחדיו- דת ומדינה. 

  נתחיל בהגדרות- בעבר, כיוון שהרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית תפסו את עצמם כדתיים או לפחות מאמינים אז העירוב בין דת ובין לאום היה ברור מאיליו. אך כיום, כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית אינם נתפסים בתודעה העצמית שלהם כדתיים (מבחינה הלכתית) אך מצד שני ברור לגמרי שהם חלק מהלאום היהודי ללא כל פקפוק- מכאן החלה הבעיה, השינוי שנוצר ב 200 שנה האחרונות גרם למחלוקות קשות מאד. כיום יש הבדל גדול בין השתייכות לאומה היהודית לבין החלק הדתי שבעם. והמתח הזה מפרנס את המחלוקות שלנו עוד לפני קום המדינה, בוודאי ברגע שהתחלנו לאמץ חוקים שחלים על כל האוכלוסייה, שבעצם אותם חוקים באים ממניעים דתיים, ומכאן המתח בין ענייני הדת למול המדינה.                                                                                                     

ואסביר- הדת היא חלק משמעותי ומהותי מאד בחיים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים. הרצון לקיים את ציוויי הדת לא מסתכם במובן הטכני של שמירת המצוות, אלא אחראי לכל המהלכים החברתיים והאישיים בכל צעד ושעל שאדם יעשה. לא דומה (לצורך העניין(: שמחה משפחתית של אדם שאינו שומר תורה ומצוות לאדם שכן שומר. החיים שונים בכל המובנים אשר אדם ייתקל בהם במהלך חייו. זה בפן האישי של הדבר. השאלה, איפה הדת נתפסת במרחב הציבורי ומה המוסד שרלוונטי לעניין.  הרי ברור שככל שישנה חקיקה דתית שחלה על כולם באמצעות הממסד כחקיקה שניתן לאכוף אותה בבתי המשפט- כי זה חוק. 

 היו שיגידו שהמוסד הישראלי האחראי על הביטוי וייצוג הדת בישראל הוא כמובן הרבנות הראשית לישראל מיסודו של הרב קוק- אך פעילותו של מוסד הרבנות היא מסתכמת רק במובן הפורמאלי של העניין – בשורה התחתונה, טכנית- מעטים מאוד היהודים בין חרדים בין דתיים ובין חילונים שרואים במוסד הזה מיצג אותנטי לחיים רוחניים. ומעבר לפרקטיקות שקורות במרחב הישראלי, יש גם מובן מהותי שיושב על המקורות שנאמרו לעיל שעל פיהן לא ניתן לשלב גם כתר מלכות וגם כתר כהונה בבת אחת. ב DNAהיהודי שני הכתרים לא יכלו לשבת בנוח ביחד, גם במקרא אנו עדים בין משפט המלך לבין משפט הזקנים, גם בתקופת המשנה והתלמוד- מצד אחד יש נשיאות ומצד שני סנהדרין, גם בבבל- יש ראשות גולה וראשות ישיבה, וגם בגלות יש את שלטון הקהל ומולו את דין המלכות - 

 בכל אלו המלכות מתפקדת על פי שני ענפים- ענף שלטוני וענף רוחני ואלו מזינים זה את זה.              

2

בישראל של היום, הענף השלטוני לא רואה את עצמו כבעל אחריות להיבטים הדתיים והרוחניים, ומצד שני צריך לזכור שבכל הדורות הענף השלטוני פעל מתוך השקפת עולם או מתוך מניעים דתיים ומאמינים. כלומר, גם המלך היה שותף לתפיסת העולם והעקרונות של בני עמו- מה שאין כן היום. 

  רוחניות במובן הדתי חייבת לבוא מתוך השקפת עולם אישית. בישראל כיום אין לנו מנהיגות כלל רוחנית- מנהיגותית. אמנם, יש לנו קמצוץ קטן של מקורות השראה היכולים להשפיע במובן הדתי כמו הרבנות, סופר נערץ, או מוסד הנשיאות- כלומר, על ידי גופים מסוימים שגוררים אחריהם עיניים ששופטות אותם לחיוב. אך בעידן הפוסט- מודרני ''מקורות השראה'' אינם משפעים עד כדי כך בהבנה על החיים.

המילה דת כוללת בתוכה קבוצות שונות לגמרי, כל אחת  שונה מחברתה. אין מלך דתי בישראל בכל המובנים, הדת מחולקת כפסיפס עם חלקים מזעריים, עדות וסגנונות ותתי סגנונות- אי אפשר להעלותם על הכתב- אך צריך לדעת שכל חברה בציבור שומר הדת, מלאה בניואנסים היוצאים מבית היוצר שלה, כל אחת מעוניינת להדגיש את עצמה על פני האחרות, לכל קבוצה יש מנהיג אינדיבידואלי משלה שמצעיד את דרכי המאמינים בו על פי מחשבות מכמני ראשו גם הלבוש השחור שיכול להיראות דומה זה לרעהו, מותאם כל אחד על פי המנהג שנקבע בקבוצתו...    יכול להיות שתקופה זו מנביטה את הדור העתידי של הנהגה דתית אחת ולכולם. (כמובן מבלי לפגוע במנהגים של כל עדה) לו יהי. 

 חילוני אחד ניגש אלי, כאשר נסעתי ברכבת, ושאל אותי בתמיהה ''למה אני אמור להאמין בתורה''??? אנוכי, בחור צעיר, ניסיתי לנסח לעצמי בראש תשובה, והוא כבר הספיק להסביר לי את שאלתו  אומר החילוני, ''אם אני רוצה להתחיל לשמור דת, אני הולך לרב מסוים והוא מסביר לי בנושא מסוים בצורה מסוימת כיצד לנהוג במקרה פלוני, ''אחר כך'' אומר החילוני, אני ניגש לרב אחר ואני מסביר לו את שאלתי, הוא חושב ועונה לי תשובה שונה לגמרי'' אני ממשיך לרבנים נוספים וכל רב אומר לי כיוון מחשבה שונה משל האחר'' יש תורה אחת, טוען החילוני, למה היא מחולקת לכל כך הרבה פלגים???'' השאלה של החילוני אמנם לא צודקת, משום שלאורך כל הדורות נחלקו גדולי התורה בכל נושא. רק מה, יש מקום למשהו יותר מאחד, מבחינה דתית, משום שהמצב הנוכחי מאד מבלבל- הדת פורחת בישראל, המורשת נמצאת בגבהים של כל השנים- אך אין מנהיג אופציאלי שאוסף אחריו את כל הקרעים ומדביק את כולם למקשה אחת.

החקיקה השלטונית בנושאי דת                                                                                                                            

כן צריך להתייחס לנושא של החקיקה השלטונית בנושאי דת. ויש כאלו שביצר הרע יקראו לזה ''כפיה דתית'' ואסביר:                                                                                                                                     בעבר, חכ''ים דתיים היו קמים בבוקר כשבידם מונחות הצעות חוק בנושאי דת רבים- אך הם היו נרתעים מאד מלהציגם מעל דוכן הכנסת- בשל הנפיצות.                                                                      

כיום, חכ''ים, ודווקא מהמפלגות החילוניות, שחטו את ייצרם והורידו את הפרובוקציות בנושאי הדת (להבדיל משנות האלף הקודמת) והפוך, חכ''ים חרדים רבים רואים סימנים לכיוון הפוך, אם בעבר האחרונים היו דואגים לאינטרסים שלהם, של הציבור החרדי עצמו ולא מתחשבים במרחב הציבורי, הרי שכיום יש פריצה של החכ''ים החרדים למרחב הציבורי- בעיקר בסוגיות הקשורות למעמד האשה ולשבת. ודבר זה, לדעתי, רק נפריע באופן מעשי לדת להשפיע על הציבוריות הישראלית. האיזון הנכון הוא לא להפריד בין הדת למדינה- אלא להכיר בשני הצדדים כצדדי ערך וחשובים לא פחות האחד מרעהו.  כאשר שומעים וויכוח בין הדובר החילוני לחרדי לדוגמא, שירות צבאי.  עלינו לרענן את ההבחנה האריסטוטלית הישנה בין סיבה תכליתית לסיבה פועלת. השירות בצבא הוא סיבה פועלת של קיומנו כאן, לימוד התורה הוא סיבה תכליתית שלו.                                                                                             

במבט לאחור ניתן לתאר את אבותינו המייסדים בשנות קום המדינה כקבצן סיני שהיה רעב ונעדר כל שכאשר קיבל מעובר אורח פרוטה הלך וקנה כיכר לחם ופרח אחד. הלחם שנתן לו אפשרות לחיות, והפרח שיהיה לו בשביל מה לחיות- אבותינו מייסדי המדינה נחלקו בתפקידים. החילוניים נטלו על עצמם את הדאגה לסיבה הפועלת את קיומנו בארץ ואילו החרדים ובני הישיבות הקדישו את הסיבה התכליתית של הקיום היהודי בארצו.

3

מכיוון שאין לנו מנהיג, הקרעים החלו והמתחים כך יוצרו. כפי ששבעים שנות קיומה של המדינה הן תעודת כבוד מעוררת הערצה לחילונים בכל הנוגע לסיבות הפועלות, באותה מידה הם תעודת כבוד לחרדים בהקמת עולם התורה בארצנו. עם זאת, חשוב להדגיש שלעולם לא נמנע מחילוני ללמוד תורה או מחרדי להתגייס לצה''ל. מה שכל נער- חרדי או חילוני- יחליט זוהי החלטה אישית שלו עצמו                  יש פה וויכוח בין מרכיב יהודי למרכיב דמוקרטי, ולמעשה עלינו לדאוג שלא תבוא שחיקה הדדית בין החילונים לדתיים. ולכן, מה שיוצא לנו מהמקורות- הדת לא יכולה להתערב במדינה (כסיפור החשמונאים) והמדינה לא יכולה להתערב בדת (כסיפור עוזיה המלך)

(בבלוג מפורסם מאמר נוסף שלי על דת ומדינה מהמקורות- שווה לעיין)

יואל צור.